חייה של דניאלי – חיי חסד היו. יעידו על כך הילדים מהמחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר והנערים מהעיר עכו להם הקדישה את שנותיה בשירות הלאומי, לצד רבים אחרים שדרכם הצטלבה בדרכה ודמותה נחרטה לעד בליבם.
מתוך ברכת יושב–ראש הכנסת, חה"כ יולי (יואל) אדלשטיין, להענקת 'פרס דניאלי' למצויינות וחסד לרב אלימלך פירר
הנוסח המלא:
אני שמח ומתכבד להשתתף יחד אתכם, אוהביה ומוקירי זכרה של דניאלי זוננפלד ז"ל, בהענקת הפרס.
חייה של דניאלי – חיי חסד היו. יעידו על כך הילדים מהמחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר והנערים מהעיר עכו להם הקדישה את שנותיה בשירות הלאומי, לצד רבים אחרים שדרכם הצטלבה בדרכה ודמותה נחרטה לעד בליבם.
הפרס שאנו מעניקים היום הוא נר זיכרון נוסף לדניאלי, להליכותיה ולפעולותיה. בזכות ההשקעה המיוחדת של משפחתה, אישיותה המיוחדת ממשיכה להמריץ אותנו אל חיי מופת של נתינה ומסירות.
השנה מוענק הפרס לרב אלימלך פירר, מייסד אגודת "עזרה למרפא" וחתן פרס ישראל.
שמו של הרב פירר יצא בארץ ומחוצה לה כסמל של אהבת חסד; ימיו חסד ולילותיו חסד. במעשיו הוא משמש דוגמא חד-פעמית לשילוב בין מקצועיות רפואית, אכפתיות ללא גבול ויחס חם לכל אדם.
כבר עשרות שנים שהרב פירר "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק": באמונה, בצניעות, במאור-פנים ומתוך תחושת שליחות הוא הקים מפעל חיים שסייע להמונים במגוון רחב של תחומים: השאלת ציוד רפואי, הקמת והפעלת מועדוניות לילדים מיוחדים, תמיכה ועידוד נפשיים, מתן עצות מועילות בכל עת ועוד כהנה. על כך ועל יותר מכך, אין ראוי ממנו לקבל את פרס דניאלי למצוינות וחסד.
אני מבקש להודות לאנשי הצוות שעמלים על הנצחתה של דניאלי ועל תהליך בחירת מקבל הפרס.
כמו כן אבקש להזכיר בתודה את "המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט" המארח את הטקס. בשנה החולפת חילקה קרן דניאלי מלגות לסטודנטים הלומדים בו, אשר לצד הצטיינותם בלימודים נרתמו גם לפעילות חברתית ולעשיית צדקה וחסד. יישר כוחכם, עלו והצליחו.
למר זוננפלד,
קראתי בצער רב מאוד על מותה של בתך דניאלה. ראיתי ושמעתי על דניאלה וכואב הלב. לצערי נודע לי על האסון רק עכשיו כך שלא יכולתי לנחמך קודם אבל אין מאוחר גם בניחומים.
הייתה לך ילדה נפלאה ויד לך עוד כאלו שיעשו הרבה טוב ויביאו לעם ישראל חסד, נחמה ועשייה טובה. מותה של דניאלה הוא נורא אך גם ממקרה כואב זה ניתן ללמוד על הצורך לחפש איך להביא את הטוב לעולם בכל צורה שהיא ולראות בנערה צעירה זו צורה וסמל.
יהי זכרה ברוך
בברכה, דב מורן
מה כותבים על דניאלי? איך מתחילים בכלל לכתוב עליה?
אתם לא מכירים אותי, לא הייתי חבר קרוב של דניאלי קוראים לי יואל שרוין ואני בגיל של דניאלי.
את דניאלי הכרתי לגמרי במקרה – עבדנו ביחד בשבוע הספר. לא הכרתי אותה לפני, אפילו לא פגשתי אותה. אבל איכשהו, השבועיים האלה ביריד הספיקו כדי שהיא תכבוש אותי. כבר בימים הראשונים גיליתי מישהי מתחשבת ברמות לא נורמליות. דניאלי פשוט כל הזמן חיפשה איך לעזור לכל מי שמסביבה. תוך כדי ביריד היא הציעה להחליף אותי בקופה, ניסתה לשכנע אותנו לקחת הפסקה ושהיא תטפל באיזור שלנו, חייכה ללקוחות ודיברה אליהם בסבלנות לא משנה מי הם היו – ילדים בני 5 או מבוגרים בני 80. גם אחרי העבודה היא המשיכה לעזור – שאלה מי צריך טרמפ, חייכה אל מי שהיה לו יום קשה ועוד ועוד.
ככל שנמשך יריד הספרים הכרתי יותר את דניאלי. את החום שלה, החיוך, השמחה, האהבה שהיא מקרינה לכל עבר. נדהמתי לראות כמה היא מוכנה לשים את כולם לפניה אם זה מה שיעזור למצב להיות יותר טוב. במהלך שבוע הספר הכרתי כל מיני אנשים חדשים בעבודה אבל רק עם אחת רציתי לשמור על קשר – דניאל,. ידעתי שיש בה משהו מיוחד ולא הייתי מוכן לפספס הזדמנות להכיר לעומק מישהי כזאת.
אני זוכר שתוך כדי דיבור עם דניאלי המחשבות שעברו לי היו בסגנון של "איך אפשר להיות כזאת בת טובה?", "אי אפשר לבקש חברה יותר טובה מזאת" ועוד. אני מניח שכל מי שהכיר את דניאלי מבין על מה אני מדבר. היא לא רק עזרה לך בכל מה שהיא יכלה, עצם הדרך שבה היא חייה גרמה לי לחשוב איך אני יכול להיות יותר טוב.
בשנה האחרונה הקשר שלי ושל דניאלי התבטא בשיחה מזדמנת בווטסאפ. אני לא שמרתי מספיק על קשר, אבל מידי פעם הייתי חושב עם חיוך על הפנים "לא דיברתי עם דניאלי הרבה זמן. נראה לי שאשלח לה הודעה בזמן הקרוב". השיחות הקטנות האלה היו מפגש קטן ומדהים עם דניאלי. לא הרבה יודעים להעביר חום בהודעות, דניאלי הייתה אחת מהאנשים הבודדים האלה. הפעם האחרונה שעברה לי המחשבה הזאת הייתה ביום ראשון לפני ששמעתי מה קרה. אמרתי לעצמי שאני אשלח לדניאלי הודעה בימים הקרובים. ואז, בבוקר של תענית אסתר קיבלתי את ההודעה. אני זוכר את התדהמה – זה לא נתפס שמישהי עם כל כך הרבה חיות כבר לא פה. ישבתי בלי יכולת לעשות כלום איזה חצי שעה.
אני מנצל את היוזמה הזאת כדי להגיד לכם תודה. תודה על דניאלי. אני בטוח שהדרך שבה היא חייה מושפעת מאוד מאיך שאתם חיים וממי שאתם. אז תודה לכם על זה שהבאתם לעולם הזה את דניאלי, כדי שתעשה לכולנו את העולם הזה למקום שקצת יותר מרגיש כמו בית, קצת יותר נוח, קצת יותר אוהב וחם.
יואל שרוין
תמיד אומרים שהקב"ה לוקח את הטובים ביותר, ואני יכולה להגיד שהוא לקח את הטובה מכולן! את פשוט מושלמת, טובה בהכול! אין דבר שלא ידעת או שלא הצלחת!
הראש מסרב להאמין והלב מסרב להכיל.
מודה על הזכות שהייתה לי להכיר אותך. היינו שישייה חזקה, ואת הבטחת שנישאר חברות לנצח ושלא תתני לאף אחד לפרק את החברות שלנו. תמיד דאגת שניפגש ושנשמור על קשר, ולא עבר כמעט יום בלי שדיברנו וצחקנו ביחד. פעם שש, תמיד שש!
אני מוצאת את עצמי כל כך הרבה פעמים השבוע רוצה לשתף אותך בדברים שקורים לי, לשלוח תמונה או סתם לשאול לשלומך, ופשוט קשה לי. כמות האנשים שפקדה את ביתך בשבוע האחרון לא נתפסת. כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך. תמיד ידעתי שיש לי חברה מיוחדת, אבל השבוע נדהמתי לשמוע סיפורים עלייך שלא הכרתי. איזו צניעות וענווה אפיינו אותך…
דניאלי שלי, קשה לי לדבר עלייך בלשון עבר, לא יכולה לדמיין עולם בלעדייך. איך ממשיכים מכאן? מה עושים?
בבקשה, תשמרי עלינו מלמעלה ותני לנו את הכוחות להמשיך ולהתמודד עם החור העצום הזה.
אוהבת אותך,
אביה תנעמי.
דניאלי, דניאלי שלנו,
כן, את, זאת שתמיד צוחקת עם הצחוק המיוחד שלך ועם החיוך המושלם, שאף פעם לא יורד מהפרצוף שלך. הכרנו לפני שנה וחצי, כשהגעת בפעם הראשונה למחלקה. בהתחלה הכרתי בחורה שקטה וחייכנית, אבל עד מהרה גיליתי ששקטה את ממש לא. זה לא שאת עושה רעש, כאילו כן, אבל רעש טוב. את פשוט מעוררת שמחת חיים בכל מי שסביבך וגורמת לכולם להתאהב בך.
הילדים, ההורים, החברות, וכן, גם אני התאהבתי בך, ונהיינו חברים ממש טובים. זכיתי, פשוט זכיתי.
אוהב המון ולנצח תישארי בליבי.
מאיר אודסר
אמנם התקופה שהכרנו לא הייתה ארוכה, אבל לפעמים הזמן לא מעיד על קשר אלא החיבור. החוויות הטובות והקשות שעוברים יחד הן אלו שמאחדות ומשפיעות. וזה מה שעבר עלינו במשך השנה שעברה… היינו 24 שעות ביחד, 7 ימים בשבוע, כל השישייה, והתחושה הייתה כאילו הכרנו מאז ומתמיד, כאילו אנחנו אחיות לכל דבר… השארת כל כך הרבה זיכרונות טובים וגדולים במהלך השנה וחצי האחרונות, שקשה לשכוח ועוד יותר להיפרד. אני חושבת שאם היה צורך לומר בכמה מילים מי את, הייתי אומרת שאת superwomen, אחת שמצליחה בכול. תמיד ידעת איך להגיע לכל ילד ומה לומר לו, תמיד היה לך כוח להקפיץ את כולם עד פתח הבית בכל שעה עם האוטו, תמיד ויתרת על שעת ארוחת הצהריים כי זה זמן מיותר ומי באמת צריך לאכול אם אפשר להספיק להיות אצל עוד ילד, וכמה פעמים הצלת אותנו עם כישרון הציור שלך, כשהיינו צריכות לקשט את המחלקה והיית אומרת שאין צורך שנבזבז על זה זמן ונפספס את הילדים במחלקה, כי את כבר תמשיכי את זה בבית. אני זוכרת איך היינו יושבים על הפסנתר ומנגנים שעות ושרים ואת, שידעת לנגן, כמעט ולא ניגנת, כי לא רצית להשוויץ בנגינה. היית נותנת לאחרים, כמו בשאר הדברים שדאגת להסתיר כדי לשמור על צניעות.
הגעגועים גדולים! מתגעגעת לחבק אותך, לדבר איתך, להתייעץ ולצחוק. המפגשים שלנו הם לא אותו דבר, ותמיד באיזה שהוא שלב עולה השאלה מתי תבואי? כי זה לא נתפס ויש רצון תמידי וטבעי לראות תמונות שלך וסרטונים כדי להיזכר ברגעים היפים שלנו, לשמוע את הצחוק הממכר שלך ולרגע לנסות לשכוח שנעלמת ולצפות שהנה, בעוד שנייה, תפרצי אלינו מאיפה שהוא ותצחקי, "עבדתי עליכם!!"
מה שבעיקר עוזר לעבור את התקופה הזאת אלו האמונה והרצון לחשוב שטוב לך שם למעלה, שאת עם חלק מהילדים ושומרת עליהם מקרוב ומדי פעם את מסתכלת עלינו, צוחקת ובעיקר שומרת.
דניאלי, לא נקלט שזה מכתב פרידה ממך, יותר נכון, הלב מסרב להאמין, כי בראש זה בכלל לא נתפס.
אוהבת, מתגעגעת ומבטיחה לא לשכוח.
ספיר ויצמן.
דניאלי שלי…
תמיד חשבתי שהלב שלי רחב ושיש בו מקום לכול. את הכאב הגדול שהשארת כשהלכת הלב מסרב לקבל ולהכיל, הראש מסרב לקלוט ולהפנים…
בזמן האחרון אני שומעת מילים כמו "זיכרון" ו"הנצחה", כשהשם שלך בא אחריהן, מילים שכל כך לא מתחברות לי אלייך, למהות שלך, לתכניות ולרצונות שלך, לעתיד המזהיר שלך. לא יכולה להתייחס אלייך בלשון עבר. מבחינתי החופשה שיצאת אליה תסתיים בקרוב ושוב אוכל לחבק אותך, להקשיב לך, לשמוע את צחוקך המתגלגל, להשתולל איתך ולספר לך שוב כמה אני אוהבת אותך.
לפני כמעט שנתיים נכנסת לחיי, בשקט ובשלווה שאפיינו אותך, כשרק הכרנו. עם הזמן נפתחת והיחסים בינינו העמיקו והתהדקו. למדתי להכיר את טוב הלב הנדיר, את השמחה לקפוץ לכל משימה גם אם היא לא נעימה במיוחד, את המסירות בלי קץ, את התמימות הקסומה, את הצניעות שממש לא מובנת מאליה, את החוכמה ואת ההבנה העמוקה שחצו את גבולות גילך הצעיר, את החיוך שאף פעם לא ירד ואת הכמויות האינסופיות של יופי פנימי וחיצוני. מהר מאוד הפכת להיות כמו בת בשבילי, אחת מתוך שישייה מופלאה, שתופסת מקום גדול מאוד בחיי – חגיגות ימי הולדת, בילויים משותפים, התכתבויות לתוך הלילה ושעות של צחוקים והתייעצויות בכל תחום אפשרי. ידעתי תמיד שאפשר לסמוך עלייך, שכל בקשה או צורך יתמלאו באופן מידי, ברצון רב ובדרך הכי טובה שאפשר למלא אותם. גם כשלשאר הבנות כבר לא היה כוח או חשק וביקשו לצאת מהמחלקה להתאוורר תמיד נשארת, כשהיית צריכה וגם אחרי זה.
שלושה ימים לפני היום שבו השתנו חיי, הפעם האחרונה שבה ראיתי אותך. נפגשנו ב"בבית אורנית". אם רק הייתי יודעת, לא הייתי מאפשרת לך ללכת, לא נותנת לך להתרחק, מחבקת חזק שוב ושוב ועושה הכול כדי שתישארי.
כבר שבע שנים שאני חווה כאב של אחרים, והוא תמיד כואב, ואני אף פעם לא מבינה איך ממשיכים אחרי… הפעם הכאב הוא גם שלי, מפלח וחד כמו שרק כאב אמיתי יכול להיות, ועדיין אני מקווה שזה לא באמת. גם הפעם אני ממש לא מבינה איך ממשיכים. זה פשוט לא אותו הדבר בלעדייך.
אוהבת אותך המון ולתמיד,
ציפי פרידלנדר
כבר הרבה זמן שאני אומרת שאני צריכה לכתוב על דניאלי, לכתוב על כל שנייה שהייתה לנו ביחד ולצרף תמונות, מין אלבום כזה של הרגעים הכי יפים ביחד, כדי שיהיו חרוטים בראשי לעולמים…
אני יושבת וכותבת, מוחקת וכותבת שוב, כי כל מילה רק מגמדת את הילדה העצומה הזאת ואת התקופה הכל כך טובה שלנו יחד… שעת בוקר עכשיו, ואני על הספה שעליה אני ישנה בימים האחרונים. התעוררתי לא מזמן מחלום עלייך, או יותר עלינו, מדברים עלייך… ככה זה בלילות האחרונים, רק עלייך אני חולמת וחושבת!
אני מסוגלת לכתוב עוד ועוד, אבל שום דבר לא ישקף במעט את מה שהיה בינינו; הצחוקים, הפרצופים, החינה שעשינו יחד, הלילות שישנה אצלי, ההליכה שלנו בשעות לא שעות רק לשבת קצת בים, ההבטחות של מה נעשה ביחד כשאני אחזור…
לאחרונה גיליתי שיש לנו המון שירים שהיו שלנו. לכל שיר יש את המקום שלו בינינו… את השיר הזה דניאלי הכירה לי ביום העצמאות בים, ואת זה בדרך לכאן, ובשיר הזה היא צחקה עליי שאני לא יודעת איך קוראים לו, ואת השיר הזה פשוט היינו שרות לה… כל מילה שאני אומרת אני נזכרת – וואי, זו היא! אני חושבת המון איך אני משאירה אותה בתוכי לעולמים, מה אני לוקחת ממנה שיוביל אותי לכל החיים.
ומעכשיו נשאר רק הגעגוע והכיסופים, לראות אותה שוב ולחבק אותה עוד פעם אחת, כי הפעם האחרונה הייתה ממש מזמן… באהבה רבה, מתגעגעת.
הילה גולן.
כבר יותר מדי זמן עבר מאז שעזבת אותנו. הזמן עצר מלכת והכול השתנה. הכאב לא מרפה והגעגוע רק הולך ומתגבר בכל שנייה שעוברת, בתקופה הלא-הגיונית שאנחנו עוברים. את פשוט הלכת והשארת אצל כולנו חור ענק בלב, והלב אף פעם לא יהיה שלם.
כשסיימנו את שנת השירות המדהימה ב"עזר מציון" את אמרת לנו, לשישייה המיוחדת שלנו, שאנחנו לא נפרדות ושתמיד נישאר ה-חברות אחת של השנייה. גם כשנהיה זקנות נמשיך לשבת אחת עם השנייה ולעשות את השטויות שרק אנחנו עשינו. וזה באמת מה שקרה, פשוט לא הסכמת שיהיה מצב שיום שלם לא נדבר. את כל הפגישות שלנו את יזמת וגם דאגת שכולם יגיעו. בכל פעם כשתכננו להיפגש ובסוף זה לא יצא לפועל, כתבת לי: "נעמממממממה, נסיכה שלי, יהיו לי עוד הזדמנויות לראותך!" הלוואי, דניאלוש, הלוואי.
הקשר שלנו אחרי השנה ב"עזר מציון" רק הלך והתעצם מרגע לרגע, והאהבה רק המשיכה לגדול. אני כל כך אוהבת אותך, דניאלי, כולם כל כך אוהבים אותך
לא היה בן אדם אחד שהיה לו רגש אחר כלפייך חוץ מאהבה. ילדה של אהבה. הדבר היחיד שמרגיע אותי בתוך כל הטירוף הזה, זה שאני מרגישה שאת נמצאת איתי, מסתכלת עליי. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בזמן האחרון מדברת אלייך. שואלת, צוחקת, כועסת, מחייכת, בוכה… איזה כיף היה לנו בשבת האחרונה ביחד אצלך בבית! לא הפסקת להגיד לנו כמה את מאושרת שאנחנו ביחד כולנו.
ב"שבעה" ישבנו ונזכרנו שצלם המגנטים התעקש כל כך שלכל אחד במסיבה תהיה תמונה לבד איתך. אני זוכרת שלא הבנתי למה הוא כל כך לחוץ על תמונה אישית לכל אחד. עכשיו אני מבינה…
תעזרי לנו להמשיך איכשהו. תשלחי למשפחה האהובה שלך חיזוקים. אנחנו מנסים להיות חזקים, אבל זה קשה. הלב כבר לא יכול להכיל את הגעגוע אלייך. עכשיו יותר מתמיד…
אוהבת, אוהבת, אוהבת, ואף פעם לא אפסיק. שלך,
נעמה לנצקרון.
כשאני מרגישה בודדה לפעמים אני מדברת אלייך… מדמיינת מה תגידי.
חושבת כל הזמן על מה שיכולנו עוד להיות… על איפה את היית יכולה להיות בעתיד, עם האישיות המדהימה שלך. היו לנו עוד הרבה חוויות לעבור יחד, הרבה שיחות לקיים.
אני חושבת שאת בן אדם גדול, דניאלי שלי. עוד בעודך בחיים אנשים היו נדהמים ממך ומכמה שאת מיוחדת. המוות שלך רק הדגיש לי בכמה אנשים נגעת, לכמה אנשים היית חשובה.
אני מנסה להיאחז באמונה שאת קיימת. במקום אחר. שהנשמה שלך היא נצחית. אבל כמה שזה קשה, כמה שאני צריכה לראות אותך בצורה פיזית וממשית. אני מקווה שגם האנשים האחרים שאת יקרה להם משתדלים להאמין שאת עוד פה. אמנם לא בצורה שאפשר לראות בעיניים, אבל שאפשר להרגיש בלב.
אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך תמיד,
עדי פייג.
דניאלי שלי יקרה,
״החברה שאני הכי אוהבת טסה לאוסטרליה לשנה שלמה. שנדבר על זה??״ במילים אלו פתחת את מכתבך אליי כשנסעתי לשליחות באוסטרליה. פחות משבוע לפני לכתך לעולם שכולו טוב, עוד דיברנו בווטסאפ, וכמו תמיד, הבטחנו שנדבר כמו שצריך בקרוב… דניאלי,
תאריך יום ההולדת שלך הסתדר לי עם חג הפורים, כך תמיד זכרתי שדווקא את, שכולך מלאת שמחה ונתינה, חוגגת בסמיכות לחג הפורים. כמה מתאים וכמה נכון… כמה עצוב היה לי פורים השנה בלעדייך! דניאלי שלי, ככה תמיד הייתי קוראת לך, לא הספיקה לי השייכות שבשמך, הייתי זקוקה לעוד שייכות, להכריז שאת שלי, החברה הכי טובה. ביום ראשון התקשרתי אלייך, יומיים לפני… התגעגעתי אלייך, לעצות החכמות שלך, לבדיחות המשותפות שלנו, לסודות ולסיפורים שחלקנו בינינו, והאמת, פשוט התגעגעתי לשמוע את קולך.
שבתות רבות היינו מבלות יחדיו; הייתי מגיעה אלייך הביתה לבלות איתך כמה שעות. בין לימודים, בגרויות, עבודה והתנדבויות, ושנים לאחר מכן גם בשירות לאומי, שתינו היינו תמיד כל כך עסוקות.
אמך, האהובה והנפלאה, תמיד הייתה מקבלת את פניי בברכה ובחיוך קורן, שהיה מחמם את ליבי. במאור פנים הייתה מפצירה בי לטעום מכל דבר, חולקת סיפורים מקסימים על סרטים משותפים עם יואל ועל יהונתן, ובדיחות פרטיות על קיסרים חשובים.
לבוא בשעריו של אדם אחר ולדעת ולהרגיש שאתה כל כך מקובל ואהוב בביתו זה לא דבר מובן מאליו, לא משהו שכל אחד זוכה לו ובטח בבית של חברה, אבל אני זכיתי! כל כך זכיתי!
דניאלי שלי! תמיד מחייכת, עם צחוק מתגלגל ועיניים טובות, שראו הישר לנשמה. ידיים טובות שנגעו ישירות בלב והושיטו עזרה בן רגע ולמקרא האות הקלוש ביותר, מילים כה טובות, מנחמות ומרגיעות, אך באותו זמן מלאות באנרגיה, בפרגון ובטוויית חלומות.
תמיד היינו צוחקות – מי זכתה יותר, אני או את, שיש לנו אחת את השנייה. את התעקשת שאני היחידה שנותנת לך פרספקטיבה אחרת, אופטימית מעט יותר על המציאות, ואני התעקשתי שאת זאת שבכלל מאפשרת לי לראות את העולם אחרת… ביחד ידענו להפוך כל לימון ללימונדה ולעשות מסיבה, לרוב, בלי שום סיבה מיוחדת. אני עדיין עומדת במילותיי מלפני שנים רבות; אם לא הייתי מכירה אותך הייתי היום בן אדם שונה לחלוטין, ובהכרח הרבה פחות טוב. שינית בתוכי כל כך הרבה דברים. רק השהייה בחברתך הייתה משאירה אותי עם חיוך למשך איזה חודש… עד לפעם הבאה שניפגש.
היינו החברות הכי טובות, אך כמעט לא היה לנו שום דבר במשותף. באת לארץ לחופשה מברזיל, ולמשך חודש נכנסת לכיתתי בכיתה א' וישבת איתי באותה הקבוצה, ואפילו ישבנו אחת ליד השנייה במסיבת הסידור שלנו. בכיתה ב' חזרת שוב למשך חודש, ושנה לאחר מכן, כשהיינו בכיתה ג', עשית עלייה עם משפחתך ועברת ללמוד בבית ספר אחר. מאז שמרנו על קשר והיינו שם תמיד אחת בשביל השנייה. אמנם, בהפסקות, אבל תמיד שם. באופן מצחיק לא היינו באותו בית ספר ואף פעם לא הסכמת לבוא איתי לבני עקיבא, על אף ששידלתי והפצרתי רבות.
לא הייתה לנו שום מסגרת משותפת או אפילו הרבה חברים משותפים. תמיד זה היה רק את ואני. לא היה לנו שום דבר במשותף, אבל היה לנו הכול במשותף: פרצי צחוק לא ברורים… אהבה לספרים, חוסר זמינות סדרתי (כיוון ששתינו תמיד היינו מאוד עסוקות), המון אהבה לאנשים ואין סוף אהבה אחת כלפי השנייה.
דניאלי אהובה, ביום העצמאות האחרון לפני לכתך יצאנו שתינו. החלטנו לנצל את העובדה שהיה לנו יום חופש מהשירות והחלטנו לבלות יחד. נסענו לחוף הרצליה ונהנינו כל כך, רק לשהות אחת במחיצת השנייה. אם אהיה כנה, במבט לאחור, הרבה דברים השתבשו לנו באותו היום. במשך שעה כמעט לא הצלחנו למצוא חנייה, וכשכבר הגענו היה עמוס מאוד ורועש, ואחר כך, כשחזרנו מהים וחיפשנו מקום לאכול, שכחנו לגמרי שיום העצמאות זה יום חופש ולכן מסעדות רבות ברעננה היו סגורות. כמעט ויתרנו, אך ברגע האחרון מצאנו מקום פתוח וישבנו לאכול בשמחה. את התקלות הקטנות הללו אני זוכרת כעת רק בדיעבד, כי בלהט הרגע שתינו היינו כל כך מאושרות, שבכלל לא שמנו לב. היינו מאושרות על זה שסוף כל סוף מצאנו חנייה וסוף כל סוף גם מצאנו מסעדה פתוחה (ואפילו די טעימה), היינו מאושרות פשוט ללכת על החוף יחפות ולשלב ידיים ולדבר בכנות על הכול בידיעה מוחלטת שהצד השני יודע ומבין, תומך ומפרגן, ובעיקר בעיקר מאוד מאוד אוהב. היינו מאושרות, באמת, מעצם היום ומהביחד של ה-חברות. אני זוכרת שבאותו יום על החוף, כשעצרנו ל״סלפי״ קטן, מישהי עברה ושאלה אותנו אם אנחנו אחיות.
עצרנו והסתכלנו אחת על השנייה, מחויכות מאוזן לאוזן, והשבנו ״כן״ בלי הסברים נוספים… הרגע הזה עדיין חי ונוכח בחיי כל כך…
אמא שלי תמיד נוהגת לומר לנו שיש משפחה שאליה נולדים ויש משפחה שאותה בוחרים.
דניאלי, היית (ועודך) האחות הנוספת שלי, ואני יודעת שאני הייתי אחות נוספת שלך, לא ״כאחות״ אלא אחות, אחות אמיתית, אחות מבחירה.
אני זוכרת את הפעם שחשבנו מה לעשות לכבוד חגיגות ימי ההולדת המאוחרים שלך ושלי. מכיוון ששתינו היינו עסוקות החלטנו שפשוט נמצא זמן ונעשה חגיגה משותפת, רק שתינו. בסוף החלטנו על יציאה משותפת לשניידר לתרום דם. זה היה לאחר ״מקרה האחיות״, והתלוצצנו בדרך שעכשיו לא נהיה רק אחיות, אלא ״אחיות בדם״…
כל בילוי איתך, גם אם היה אמור להיות רק יציאה משותפת לסרט, היה נגמר בשיחת נפש עמוקה במכונית שלך, שארכה לפחות שעתיים ולא הסתיימה עד שאמא שלי או אמא שלך רק התקשרו ״לוודא״ שהכול בסדר, כי כבר אמצע הלילה…
דניאלי שלי, אני מאוד מאוד מתגעגעת, מתגעגעת לשיחות, לעצות החכמות, לפרצי הצחוק המשותפים, לשיתופים ואפילו רק לחיבוק שלך ולחיוך שלך, שיאיר לי את הלב ואת הנשמה.
אני מתגעגעת לאחות שלי, שבחרתי לעצמי. מתגעגעת אלייך!
דניאלי, אני שומרת על קשר קרוב עם רחל, מקשיבה לניגון הכאב הקשה שבגוון הקול שלה… גאה בה כל כך שהיא ממלאת את מקומך בשניידר, ממשיכה את דרכך בעזרה לילדים חולים ובכלל, אני לומדת להכיר אותה מחדש ולהבין שילדת קסם כמוך מגיעה לעולם כמתנה להורים מופלאים, נדיבים וטובי לב ולמשפחה כה מיוחדת.
דניאלי, אחרי העלייה לקבר בתום השבעה, אבא שלך ניגש אליי ואמר לי שהחברות שהייתה בינינו הייתה חברות אמת. הוא אמר שהוא לא ראה הרבה חברויות כאלה, שותפות אמיתית וכנה שכזו. אביך הסביר לי ששותפות כזו לעולם לא נשברת, היא רק משתנה, שאת תהיי השותפה שלי לעד ושאני צריכה עכשיו לעשות את המיטב ולהשתדל ושאת תעזרי לי מלמעלה. אביך אמר שאני צריכה עכשיו להיות יותר שמחה בשבילך, יותר חזקה ובטוחה, יותר מאושרת… ואת תשתתפי ותעזרי לי.
אביך היקר והחכם צדק כל כך! באופן משונה וכל כך כל כך יפה אני מרגישה
אותך כחלק אינטגרלי בחיי, אף לאחר לכתך. אני רואה אותך בקשת הצבעים שמופיעה בשלולית על האדמה, בשיר יפה, בריצה טובה, קוראת אותך בתוך ספר יפהפה ושומעת את קולך דוחק בי בשעון המעורר בבוקר לקום מהר ולהספיק לעשות עוד קצת, עוד יותר. אני שומעת את עצותייך החכמות מהדהדות בראשי כשקשה ויודעת שאת עומדת שם ממש לידי ומאמינה בי ובטוחה שאני הכי הכי.
את ממשיכה לכוון אותי דרך חברייך ומשפחתך המדהימה. לא פלא שכולם כה אהבו אותך ושהיית כה מיוחדת. כל האנשים שאספת סביבך… כל אחד יותר מדהים מהשני. החבר'ה משניידר שלא עזבו לרגע את ביתך בימי השבעה, חברות שלך שמיררו בבכי ליד הקבר, אנשים טובים מהמחלקה, רופאים, הורים, אחראים, שהשקיעו והתאמצו והרימו לכבודך את הערב הכי יפה ומכובד שהייתי בו בכל חיי, ואפילו חברי המשפחה שלא הפסיקו לרגע להיות ולתמוך ולדאוג לאמך ולמשפחתך.
המשפחה שלך וכל האנשים המדהימים שהקפת את עצמך בהם, כל אחד בתורו חיבק אותי וחיזק אותי, אם במילים ואם במעשים. דרכם ודרך שלל הרגעים היפים שאספנו יחד אני יודעת שאת עדיין שם, שומרת ומכוונת.
אני בטוחה שאת שם, מסתכלת עליי מלמעלה עם עינייך הכחולות היפות, ועוזרת כמיטב יכולתך. אני יודעת כי תמיד, תמיד, ברגעי הקושי, את מופיעה בחיי כמו קרן אור, שולחת לי רמזים, עוזרת לי ומאירה לי את הדרך. אפילו במכתב שכתבת לי לפני שנסעתי לאוסטרליה כתבת שאת כל כך גאה בי שאני יוצאת ומגשימה את החלום, "ועם זאת, החיים הם לא דבש, תמיד, ומן הסתם, יהיו קשיים. אבל בלי קשיים והתמודדויות מה עשינו? איך נגדל ואיך נדע להשתפר?" כתבת שאת סומכת עליי שאדע להתמודד, ובצורה הטובה ביותר, וביקשת שאאמין לך כשאמרת לי שאני מדהימה. הזכרת לי, בנוסף, שהיום אנחנו, למזלנו, במאה ה-21, וכבר הספיקו להמציא כל כך הרבה דרכי תקשורת מעולות ושאנחנו עדיין נישאר אחת בשביל השנייה, גם אם טיפה יותר רחוקות.
בכל מפגש ובכל מכתב היינו מודות אחת לשנייה, אומרות תודה על הדברים הגדולים ועל הדברים הקטנים, ותמיד התעקשת להיות ה"אחרונה" ולמצוא עוד משהו אחרון להגיד עליו תודה.
אחות יקרה, אם אתחיל לכתוב את כל התודות שאני חבה לך לא אוכל לסיים את המכתב הזה לעולם, שכן, התודות מתווספות ונערמות עם כל יום שעובר, אך תודה אחת אחרונה בכל זאת אכתוב לך.
תודה על כל רגע קסום שחלקנו יחד, על חוויות משותפות, על שיחות נפש עמוקות, על אהבה ללא תנאי, על הבנה במבט, ללא צורך במילים, על כתף להישען, על חיזוקים ועל נתינת כוחות. תודה על שזיכית אותי בלהיות חברתך ושותפתך, שותפה לחיים ושותפה לעולם.
דניאלי, כל כולך היית חיוך אחד גדול. היית מלאת שמחה ואור, והארת את עולמם של כל אלה הסובבים אותך, ובכללם את עולמי.
החסר שהותרת בלב כולנו קשה מנשוא. אני מתגעגעת אלייך מאוד ויודעת שתמיד יהיה לנו אחת את השנייה, כי תמיד היית חלק ממני, כמו גם שאני הייתי חלק ממך.
מבעד לקושי ולכאב העצום ומבעד למסך הדמעות שעוטף את עיניי, אני לא יכולה שלא לחייך כשאני חושבת עלייך, ובחיוך הזה שלי את לעד תחיי.
היום יום הזיכרון לחללי צה״ל.
אין רגע שעובר ויום שחולף מבלי שאני חושבת עלייך. דניאלי, את תמיד נמצאת אצלי במחשבות… אבל היום במיוחד.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על כך שאם העובדות היו קצת שונות, אם בסופו של דבר היינו שתינו מתגייסות, היית מוכרת היום כחלל צהייל. יש חללי צה״ל שנהרגו במלחמה, יש שנהרגו במבצע או בפיגוע או בתאונה, אבל כולם נהרגו ״בעת מילוי תפקידם״. ההבדל היחיד הוא שבחרנו שתינו לתרום למדינה ללא מדים או כבוד נלווה, לתרום למדינה פשוט ככה, עם כל הלב ועם כל הנשמה. על אף שנהרגת בעת מילוי תפקידך, בשעה שנסעת להביא את אחד המתנדבים הביתה לאחר ארגון מסיבת הפורים בשניידר, עדיין נותרת ״דניאלי״, ללא כותרת נלווית.
מצד אחד, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שאת, יותר מכולנו, ראויה להיכתב מעל דפי ההיסטוריה, לעמוד בשורה אחת עם כל גיבורי ישראל. הוכחת גבורה אמיתית והתמודדות יומיומית עם כאב ועם מוות, לא מבעד קנה הרובה במלחמה, אלא מבעד המחטים, הטיפולים והכימותרפיה, שהיו מנת חלקם של הילדים שכה אהבת בשניידר.
דניאלי, את היית ותהיי גיבורת ישראל שלי, לא רק בשל השירות הלאומי, אלא בגלל היותך מי שאת. הילדה הכי שמחה ומלאת אנרגיות שהייתה לי הזכות להכיר. כל כולך מלאת אהבה ונתינה, וצחוק מתפרץ ומתגלגל.
אני זוכרת את הפעם שסיפרתי לך לראשונה שאני מתכננת לנסוע לאוסטרליה, לשליחות לשנה. וכל מה שהצלחת להגיד היה ״וואו״. וכשביקשתי הסבר, פשוט חייכת, ועם חיוך ענקי וכנה אמרת ״וואו, אני כל כך כל כך שמחה בשבילך, אבל… אבל איך אני אשרוד בלעדייך שנה שלמה״. פשוט היית מאושרת בשבילי, גם כשבפנים קצת דאגנו ותהינו איך נשמור על קשר ואיך תיראה השנה הבאה. שמחנו ופרגנו אחת לשנייה.
ויחד עם זאת, שקצת קשה לי עם זה, שרשמית את לא מוכרת כגיבורת ישראל, משהו בתוכי יודע שזה אף פעם לא היית את, ושאת אף פעם לא היית רוצה בכבוד הזה. כל חייך היית הילדה הכי צנועה שפגשתי. תמיד טענת שהשרשרת שענדת, שקיבלת מתנה מאמך, עשויה זכוכית ולא יהלומים (למרות ששתינו ידענו בשקט שזה לא נכון…), וכשהיית מספרת לי על מעשה שעשית או סתם מעין ״תובנות חכמה״ שהיו מיוחדות רק לך, אני הייתי נפעמת ואומרת לך שוב כמה את מדהימה. תמיד היית מבטלת אותי בהינף יד ואומרת: ״אני?!, תסתכלי על עצמך!״
אפילו חנויות הקניות האהובות עלייך היו חנויות הספרים, והבילוי המשותף ליומולדת הסתכם בתרומת דם בבית החולים…
כן, משהו בי אומר לי שזה לא את, שלא היית רוצה את הדרגה ואת הטקס ואת התמונה על הקיר. משהו בי אומר שככה גם מצאת את הדרך להתחבר בפעם האחרונה לכל שכבות העם, כאילו לומר, כמו שאמרת תמיד – אני אחת מכולם.
דניאלי, לעד תהיי גיבורת ישראל שלי ותחיי לעולמי עולמים במעמקי ליבי. אוהבת מאוד מאוד, ונורא מתגעגעת.
דניאלי, אנא, שמרי עלינו מלמעלה, ובפרט על משפחתך האהובה, על רחל, מוטי, יהונתן, יואל וגייזל, שכואבים את היעלמות אורך הקורן מביתכם. שמרי עלינו, על חברייך ועל האנשים הרבים שבהם הספקת לגעת בחייך הקצרים, ועזרי לנו להמשיך לחיות בלעדייך.
שמרי עליי והמשיכי להדריך אותי. אני מבטיחה להמשיך ולהשתדל בכל כוחי, להמשיך ולשמוח, להמשיך ולתת, ולהמשיך להיות הכי טובה שרק אוכל. ובעזרתך, מבטיחה גם להצליח! אוהבת המוני המונים,
מסתבר שלא רק עד אוסטרליה, אלא עד לעולם הבא.
ספיר אופיר
